שמשיה אוטומטית לרכב: מה באמת נפתח לבד, ומה רק נשמע ככה

שמשיה אוטומטית לרכב היא שם שמוכרים מדביקים לשלושה מוצרים שונים לגמרי: גליל ממונע שנפרס בלחיצת כפתור, שמשיית מטרייה עם קפיץ שנפתחת לבד, וגליל קפיצי שנמשך ונאסף בחזרה מעצמו. לדעתנו, רוב מי שמחפש את זה לא באמת צריך מנגנון. הוא צריך שמשיה שלא יתעצל לפרוס. ומה שקובע את זה הוא כמה שניות לוקח לשים אותה ולקפל אותה, יותר מאשר אם יש בפנים מנוע או קפיץ.

שלושה מנגנונים שמסתתרים מאחורי אותה מילה

נתחיל בממונע, כי הוא הכי קרוב למשמעות המילולית. גליל עם מנוע קטן מותקן בחלק העליון של השמשה, מחובר ל-12 וולט, ויורד בלחיצה. כתבנו עליו בהרחבה במדריך על שמשיה לרכב חשמלית, אז בקצרה: ברוב הרכבים החדשים ההתקנה מתנגשת במצלמה ובחיישן הגשם שיושבים בדיוק שם, והמנוע מבלה את הקיץ בתא נוסעים שמטפס לשישים מעלות ויותר.

הסוג השני מופיע הרבה יותר בחיפושים: שמשיית מטרייה עם פתיחה אוטומטית. בדיוק כמו מטריית גשם שנפתחת בלחיצה על כפתור בידית, קפיץ בתוך המוט דוחף את הצלעות החוצה. נחמד בשנייה הראשונה. אבל הקפיץ רק פותח. את הסגירה עושים ביד בכל מקרה, וזה בדיוק השלב שבו אנשים מתעצבנים, כי הוא קורה כשממהרים לצאת מהחניה.

רגע, יש פה עוד משהו שקל לפספס... מטרייה שנפתחת בכוח קפיץ בתוך תא נוסעים צר מתנהגת אחרת ממטרייה ברחוב. הצלעות נזרקות החוצה בבת אחת, ובין המראה הפנימית למסך המולטימדיה אין הרבה מרווח. בפתיחה ידנית מרגישים מתי משהו נתקע ועוצרים. בקפיץ שומעים את זה רק אחרי.

השלישי הוא גליל קפיצי, מהסוג שמכירים מהחלונות האחוריים: מושכים את הבד, תופסים אותו בוו, ובשחרור הוא נאסף לבד. על השמשה הקדמית זה עובד פחות טוב. הגליל צריך נקודות עיגון, ופתרונות שנשענים על פטמות וואקום נוטים לאבד אחיזה בחום, כשהגומי מתרכך. מי שמצא פעם מחזיק טלפון על הרצפה אחרי יום של אוגוסט בחניון של עזריאלי מכיר את התופעה.

מה שבאמת חוסך זמן בחניה

תעשו חשבון פשוט. בקיץ ישראלי, מי שנוסע לעבודה ועוצר בדרך הביתה בסופר ובגן פוגש חניה פתוחה שלוש או ארבע פעמים ביום. כל פעם שהשמשיה דורשת דקה של קיפול בצורת שמונה, או מאבק עם סקוטש שכבר לא נדבק, יש סיכוי טוב שהיא תישאר בתא המטען "רק הפעם". אחרי שבועיים היא גרה שם.

דווקא שמשיית מטרייה ידנית, בלי שום קפיץ, היא הדבר הכי קרוב לחוויה אוטומטית ביום-יום. פותחים כמו מטרייה רגילה, מניחים את הידית על הדשבורד, ומורידים את מגני השמש של הרכב כדי שיחזיקו את הקצה העליון צמוד לזכוכית. כמה שניות. בסגירה מקפלים אותה כמו מטרייה, והיא נכנסת ליד המושב. זה מה שעושה את שמשיית המטרייה לרכב שלנו נוחה לשימוש יומי: אין בה מנגנון שיכול להיתקע, והציפוי הכסוף פונה החוצה ומחזיר את קרני השמש לפני שהדשבורד מספיק לספוג אותן.

(ואם שכחתם אותה בבית, טריק ישן שעובד עם כל רכב: לסובב את ההגה חצי סיבוב לפני שיוצאים. כשחוזרים, מסובבים בחזרה, והחלק שאוחזים בו בילה את היום בצל של לוח המחוונים.)

מתי שמשיית מטרייה לא תתאים לכם

צריך להגיד את זה ביושר. ברכבים עם מסך גדול שעומד על הדשבורד, או עם מראה פנימית נמוכה, לפעמים אין מספיק מקום לידית ולצלעות. כדאי לפתוח אותה בפעם הראשונה לאט ולראות איפה היא נוגעת. גם ברכבים עם שמשה קדמית ענקית ומשופעת, כמו חלק מהדגמים החשמליים החדשים, שווה למדוד מעמוד לעמוד ולהשוות למידות שבדף המוצר לפני שמזמינים. שמשיה שקצרה בעשרה סנטימטרים מהזכוכית משאירה רצועות חשופות בצדדים, ודרכן נכנס בדיוק אותו חום.

ומי שחונה כל יום בחניה מקורה, בבית ובעבודה? תכל'ס, לא צריך שמשיה בכלל.

איך לבחור בלי ליפול על המילה "אוטומטית"

שלוש שאלות, בסדר הזה. כמה זמן לוקח לפרוס ולקפל, כולל הקיפול, כי שם רוב הדגמים נופלים. איפה היא תשב בין חניה לחניה; אם התשובה הכנה היא "בתא המטען", כנראה שלא תשתמשו בה. ומה המידה שלה ביחס לשמשה שלכם. מנגנון שחוסך שנייה בפתיחה ומוסיף חלק שצריך לעבוד אחרי יום שלם בשבעים מעלות על הדשבורד הוא עסקה גרועה.

ההמלצה שלנו פשוטה: תבחרו את מה שתפתחו גם בעשרים לשמונה בבוקר, כשאתם כבר מאחרים, בחניה של הסופר ליד הבית.